כאשר אנו הופכים להיות הורים, רוב הדברים שמכוונים אותנו בחינוך ילדינו, מבוססים על חוויות שחווינו אנו במהלך חיינו.
החוויות הזכורות לנו ביותר, קשורות לחברה שסבבה אותנו בילדותינו המאוחרת, בואכה גיל ההתבגרות. ע"פ אינטראקציות חברתיות גיבשנו את זהותנו החברתית, השתייכנו או שייכו אותנו לקבוצות (המקובלים, החנונים וכו').היו לנו סיטואציות חיוביות ושליליות, חלקן נסחבות איתנו עד היום. כאשר מגיעים ילדינו לעולם ומתחילות בינהם לבין חבריהם אינטראקציות, אנו רוצים לחסוך מהם את הזכרונות השליליים ולנסות ללמדם מנסיוננו, כיצד כדאי להם להתנהג על מנת לא לסבול מחוויות שליליות.
ראשית כל, עלינו לזכור תמיד, כי ילדינו אינם שלוחה ישירה לנו. ההסתכלות שלהם על העולם היא שונה משלנו וכן הפרשנויות שניתנות על ידם לסיטואציות. צריך לזכור שהמרכיבים האישיותיים שלהם אחרים משלנו, הם אולי פחות רגישים, פחות פגיעים, יותר אינטרסנטים.
שנית, עלינו לזכור את תפקידנו כהורים לתווך להם את המציאות. במציאות, לא תמיד נהיה לידם על מנת להדריך אותם כיצד עליהם לנהוג בסיטואציות חברתיות שונות, ולכן תרומתנו להם תהיה בכך שנקנה להם כלים להתנהגות כבסיס, ומאידך שנסמוך עליהם שידעו לעשות שימוש נבון בכלים אלו, וגם אם לא, לאפשר להם לשלם מחיר, כי רק כך הם ילמדו להבא.
כאשר הם קטנים, אנו לרוב מלווים אותם לחברים ולעיתים אף נשארים יחד איתם וקשה לנו להיות אדישים, לסיטואציות חברתיות שלא נראות לנו. אנו מוצאים את עצמנו מעירים לילד השני או במקרה קיצוני אף מפסיקים להפגש איתו ועם הוריו. במקרים קרובים יותר של בני דודים שאינם מחונכים לרוחנו, הבעיה היא קשה יותר, מאחר שאיננו מעירים כדי לא ליצור מריבות, אך אנו הולכים כועסים למפגשים משפחתיים מתוך תחושה ששוב נהיה עדים לאינטראקציה חברתית שלא תמצא חן בעינינו.
אם ככה, איך נוכל מצד אחד לעזור להם ומצד שני לא להתערב להם. אם נשתמש בתגובות אמפטיות מעצימות ולא בהזדהות המחלישה, שזה אומר, אני מבין שהיה לך קשה היום כאשר רבת עם חברך, אני חושב שתוכל לדבר איתו על כך, אני סומך עליך שתצליח. ולא מסכן שלי, מה עשו לך, אני אתקשר להורים שלו לומר להם…
כדאי לשאול הרבה שאלות בכדי להבין ממה נפגע הילד. מה הוא אמר לך? איך הרגשת כאשר הוא אמר? למה אתה חושב שהוא התכוון? האם זה חוזר על עצמו וכו'. חשוב לעשות זאת לא ברגע שהילד מגיע פגוע הביתה ובוכה, אלא לאחר שנרגע. כאשר הוא בוכה, אפשר לומר לו שאנחנו רואים ומרגישים שהוא מאוד פגוע, לאפשר לו להרגע ואז לדבר על כך.
צריך לזכור שלכל ארוע יש שני צדדים, יכול להיות שגם ילדינו שימשו צד במריבה וחשוב לשקף להם זאת, אפשר באמצעות שאלות. האם אתה חושב שיכולת לנהוג אחרת? מה אפשר היה לעשות כדי להפסיק את המריבה? וכו'. יש לנו נטיה מיד להסחף אחר סיפורו של ילדינו ולשכוח שלכל מטבע יש שני צדדים ושניהם בעלי אחריות דומה למקרה שקרה.
כאשר אנו מנסים להקנות לילדנו ערכי חברות שחשובים לנו וילדינו אינם נוהגים על פיהם, כמו נאמנות לחבר, שמירת סודות, לא ללכת רכיל וכו', חשוב להמשיך לשנן זאת לילדינו. את הדוגמא הטובה ביותר הם יקבלו מאיתנו. אם אנו מנסים להקנות להם ערך חברי, ובפועל הם רואים שאנו איננו נוהגים על פי אותו ערך, כל המנטרות שנשנן להם לא יעזרו. לכן צריך לחשוב היטב, מהו הערך אותו אני רוצה להעביר והאם אני נוהג על פי אותו ערך, אחרת הילד יקבל מסרים כפולים וינהג כרצונו.
ולסיום, אין לפחד מהמחירים שישלם ילדנו על התנהגות חברתית זו או אחרת, בתנאי כמובן שהם לא חורגים מהתנהגויות נורמטיביות. במקרה של הקצנה, כמו מכות קשות, חרמות והתנכלויות יש להפעיל שיקול דעת בעירוב מבוגר, כמו הורי הילד השני, המורה, היועצת וכו'. במקרים נורמטיבים, כאשר ילדינו משלמים מחיר על התנהגות מסויימת, כדאי לתת להם לעשות זאת ולא לנסות ל"שלם" במקומם ולאחר מכן ניתן לדבר על כך. האם המחיר היה שווה.
